הפיד שלנו ברשתות החברתיות מוצף באנשים שמדברים על "איזון בין חיים לעבודה".
הם מציגים מציאות פוטוגנית של לפטופ שנסגר בדיוק בשעה ארבע, אימון ריצה מול השקיעה, ילדים מאושרים ואיזון פנימי מושלם. המיצג הזה גורם לנו להרגיש שמשהו אצלנו לא בסדר.
אנחנו קונים עוד ספר על פרודוקטיביות ויעילות, נרשמים לעוד סדנה לניהול זמן, מנסים ליישם את הנוסחה החדשה ומרגישים אשמים כי אצלנו זה פשוט לא עובד.
אבל האמת היא שהבעיה היא לא בנו, אלא בעובדה שהציפייה לאיזון יומיומי קבוע היא פשוט לא ריאלית. הניסיון לחלק את הקשב שלנו בכל יום מחדש לחלקים שווים ומדויקים, רק כדי שכולם מסביב יהיו מרוצים, הוא מרדף מעייף ונטול סיכוי.
המרדף הזה מייצר לופ קבוע של אשמה: אנחנו מנסים להיות קצת בכל מקום ומוצאים את עצמנו מרגישים שאנחנו לא מספיק פה ולא מספיק שם. אי אפשר לנהל עסק ובמקביל להיות בני זוג מושלמים, לשמור על קשר רציף עם חברים, להספיק להתאמן, למצוא זמן לתחביבים, לעזור להורים שצריכים אותנו ולשמור על שקט נפשי, והכל בתוך אותן 24 שעות, בכל יום מחדש. זו לא בעיה של כוח רצון, זו מתמטיקה פשוטה.
כדי להצליח לנהל קריירה תובענית לצד חיים אישיים, אנשים שמגיעים להישגים גדולים פועלים אחרת לגמרי ממה שלימדו אותנו: הם הפסיקו לנסות להחזיק את הכל בבת אחת ועברו לניהול נוכחות מלאה איפה שבאמת צריכים אותם עכשיו.
מה קורה למוח כשאנחנו מזגזגים: הזווית המחקרית
כשצוללים לנתונים ולמחקרים של המומחים המובילים בעולם לפסיכולוגיה ארגונית,
מבינים מדוע הניסיון לייצר "איזון יומי" קשיח לא מחזיק מים במציאות ואיך הוא פוגע בביצועים שלנו.
מחקר של פסיכולוגים מאוניברסיטת מישיגן חקר לעומק את מה שנקרא "עלות החלפת קשב".
הממצאים מראים שברגע שאנחנו מנסים לפצל את הקשב שווה בשווה ומזגזגים בין משימות, למשל,
עונים לוואטסאפ של לקוח תוך כדי משחק עם הילדים או בודקים התראות בזמן כתיבת אסטרטגיה, המוח לא מסוגל לבצע את המעבר הזה בצורה נקייה.
הזגזוג הזה בין משימות שונות מבזבז בין 20% ל-40% מזמן העבודה הפרודוקטיבי שלנו.
אנחנו משאירים מה שנקרא "שאריות קשב" במשימה הקודמת וחלק מהמשאבים הקוגניטיביים של המוח נשארים תקועים מאחור. זה לא קורה בגלל שאנחנו עצלנים, אלא בגלל המגבלות המבניות של המוח האנושי.
פרופ' אדם גרנט מוורטון, שפופולריז את הממצאים האלו, מסביר שאנשים שמגיעים להישגים יוצאי דופן לא מחלקים את הקשב שלהם בכל יום לחלקים שווים. הפתרון שהוא מציע הוא מעבר מניהול זמן לניהול קשב. במקום לשאול "כמה שעות הקצבתי לכל משימה בלו"ז?", המטרה היא לעבוד על התמקדות תקופתית: להפנות ריכוז גבוה ובלתי מופרע לדבר אחד לאורך זמן, ורק כשהוא מסתיים, לעבור בצורה מוגדרת לדבר הבא.
לעבור מחלוקת שעות נוקשה לניסויים קטנים בלו"ז
באותו כיוון, פרופ' סטיוארט פרידמן מוורטון עקב לאורך שנים אחרי אלפי מנהלים ובעלי עסקים. במחקריו הוא מצא שדווקא ניסויים קטנים וממוקדים בלו"ז, ולא ניסיונות לחלוקת שעות קשיחה, הם מה שמשפר בפועל את האיזון ואת שביעות הרצון מהחיים האישיים ובמקביל משפר גם את מדדי הביצוע בעסק עצמו.
הדרך ליישם זאת, לפי פרידמן, היא באמצעות אותם "ניסויים קטנים" במבנה העבודה. במקום לשנות את כל החיים בבת אחת, מייצרים גבולות ברורים ומובנים בתוך השבוע. בפועל, זה אומר למשל להחליט שכל פגישות הזום מרוכזות אך ורק בימים קבועים בשבוע (כמו שני ורביעי), או שהן מסתיימות תמיד עד שעה מסוימת ולא גולשות ממנה.
השינוי המבני הקטן הזה מייצר את מה שפרידמן מכנה "ניצחון בארבעה כיוונים", מודל שאפשר להעמיק בו באתר הרשמי של Total Leadership. מדובר במצב שבו הפעולות והגבולות שאנחנו מציבים לא באים אחד על חשבון השני, אלא מייצרים ערך ותועלת הדדיים בארבעה תחומים נפרדים בחיים שלנו: העסק, הבית והמשפחה, הקהילה, והזמן שלנו עם עצמנו.
הדרך היחידה להחזיק את שני העולמות יחד
איזון אמיתי לא נמדד בכמויות או בדקות, אלא ביכולת שלנו לשחרר את רגשות האשמה
ולנהל את הפוקוס שלנו באופן מלא, בלי קשר לכמה שעות בילינו מול המסך או עם המשפחה.
כל הסוד טמון בהפסקת הזגזוג הבלתי פוסק. המשוואה צריכה להיות חדה וברורה: כשאנחנו נמצאים בעבודה, אנחנו שם במיליון אחוז, בלי רעשי רקע ובלי רגשות אשם על זה שאנחנו לא בבית.
וכשאנחנו בבית, המחשבות לא בורחות לעסק והפגישה או המייל של מחר פשוט יחכו.
התנועה המודעת הזו, בין התמסרות מלאה לעבודה לבין התמסרות מלאה לחיים האישיים,
היא המנגנון שמאפשר להחזיק את שני העולמות האלה יחד לאורך זמן בלי להישרף.
האשמה שמלווה אותנו ביומיום היא לא גזירת גורל; היא מגיעה בעיקר מהניסיון העיקש לעמוד בחוקים, בתכתיבים ובסטנדרטים לא הגיוניים של מישהו אחר. במקום לסיים עוד יום עבודה מותשים ובתחושה מתסכלת של "איך שוב לא הספקתי לעשות הכל",
שווה לעצור רגע בסוף היום ולשאול את עצמנו שאלה אחת:
"האם הייתי במאה אחוז קשב במקום שהיה צריך אותי בו?"
זו השאלה האמיתית שמשנה את המשחק.
